מתי יהיה קל יותר לאדם להרגע ולשלוט בגופו – כאשר הוא לבד או כאשר הוא בנוכחות מטפל. התשובה שהיינו רוצים לקוות אליה היא בוודאי שיותר קל להרגע בנוכחות המטפל. דבר זה ישתלב היטב בתפיסת עולם האומרת כי לעיתים קרובות אנו צריכים את הזולת כדי להרגיש בטוח.
כך למשל מחקר ידוע של שכטר הוכיח כי שבמצבי לחץ יעדיפו אנשים להתחבר לאחרים ולשהות בנוכחותם. נטייה זו של להתמודד עם מצבי לחץ שלא על ידי בריחה או התקפה אלא על ידי התיידדות נחקרה רבות בעשר השנים האחרונות על ידי טיילר שהראתה (אומנם בעיקר אצל נשים)שבמצבי לחץ תמצא תגובה של "טיפול והתיידדות" (tend and befriend), שמקורה אומנם בטיפול בילדים אך היא מתבטאת גם בהתחברות
הנסיון הקליני שלנו מוכיח – לצערנו – כי לעיתים קרובות קשה יותר למטופלים להרגע בנוכחות של מטפל. לכאורה הדבר נוגד את האינטואיציות שלנו ואת האמונה הבסיסית בטיפול. אולם מבט מעמיק יותר מגלה כי טיפול בביופידבק יוצר – לפחות בתחילת הטיפול- מצב לחץ הקשור בהבנה של הנבדק כי "רואים לו" כלומר רואים את התגובות הפיזיולוגיות שלו ללחץ – רואים שהוא לא רגוע – רואים שהוא לא שולט בעצמו.
הדבר דומה למה שקורה למטופלים בעלי נטייה להסמיק. ההסמקה עצמה אינה מפריעה – אך העובדה כי אנשים אחרים רואים את ההסמקה היא לעיתים קרובות בלתי נסבלת עבור המטופל הביישן. עצם הידיעה ש"רואים לו את ההסמקה" – גורמת להתחזקות ההסמקה.
טיפול ביופידבק דומה מאוד במובן זה למצב של המטופל המסמיק: בשני המקרים קיימת עדות חיצונית לתופעה פנימית-פסיכולוגית. אך בעוד שתופעת ההסמקה קורית רק אצל חלק מהאוכלוסיה – הרי אצל מטופלי הביופידבק קל מאוד לייצר את חווית "הרואים לי" אצל רוב המטופלים.
במובן הזה טיפול ביופידבק מכיל בתוכו לא רק לימוד של ויסת עצמי אלא גם חשיפה: זהו אולי אחד הטיפולים היחידים שבהם הסיטואציה הטיפולית מכילה בתוכה באופן מובנה את הדבר ממנו המטופל חושש יותר מהכל – את העובדה שיראו את תגובות החרדה שלו.
מכאן נבין שטיפול ביופידבק בהפרעות חרדה בכלל וחרדה חברתית בפרט הנו בעל פוטנציאל חשוב הן בגלל היותו דרך לוויסות עצמי אבל גם בשל היותו דרך יחודית לחשיפה של חווית ההתרגשות שאותה רוצה המטופל כל כך להסתיר.
