נוכל לתאר קשרי גומלין בין מתח נפשי לבין תגובות גופניות. גוף האדם מגיב בסדרת תגובות מולדות שתפקידן להכין את הפרט להתמודדות יעילה ומיידית נוכח מצבים הנתפסים מסוכנים. אדם הנתקף אימה למראה משאית השועטת לעברו בפראות חש את ביטוייה הפיזיולוגיים של תחושת הדחק. אלו כוללים, בין היתר, תגובות גופניות מוכרות כגון קצב לב מוגבר או יובש בפה. שרשרת השינויים הגופניים המתחוללים במצבי דחק מכינים את האורגניזם לפעול באחת משתי דרכים: התגוננות בדרך של תקיפה, או לחילופין מנוסה מגורם הסכנה. דפוס התמודדות זה מכונה בשם כולל תגובת "הילחם או הימלט" (fight or flight). העובדה כי האורגניזם "מתוכנת" לרצף שינויים המשפרים את כושר פעולתו במצבי חירום, מטבע הדברים, מעלה את סיכוייו לשרוד בתנאי סכנה, ומעניקה לו יתרון אבולוציוני.

מכלול התמורות המתרחשות כתוצאה ממצבי דחק מבוקרות על ידי מערכת העצבים המרכזית, או ליתר דיוק, על ידי מבנה קטן הממוקם מעל לגזע המוח המכונה ההיפותלמוס. פעילות ההיפותלמוס נקשרת לשמירה על הומיאוסטאזיס (רמת תפקוד תקינה, כגון שמירה על טמפרטורת גוף קבועה), ופיקוח על תפקידים שונים כמו התנהגות מינית, אכילה, פעולת בלוטות ההפרשה הפנימית (המערכת האנדוקרינית) ומערכת העצבים האוטונומית.

במרכז התעניינותנו יעמוד תפקיד ההיפותלמוס בפיקוח על תגובת הגוף למצבים מעוררי חרדה, כאב או התרגשות. על מנת להכין את הגוף לתגובה חדה המחייבת גיוס משאבים מיידיים, ההיפותלמוס פועל בשני ערוצים: השפעה על מערכת העצבים האוטונומית, והשפעה על המערכת האנדוקרינית (המפקחת על הפרשת הורמונים).

פעילות עצבית והורמונלית זו מניעה שרשרת תגובות גופניות המיועדות לפריקת אנרגיה שתשמש את האורגניזם לפעולה נמרצת מיידית, או למצב דחק ממושך (למשל פציעה או מחלה). עיקרן של תמורות אלו כולל עליה בקצב הלב ולחץ הדם, עליה ברמת הסוכר בדם, בייצור כדוריות דם אדומות לנשיאת חמצן ותאי דם לבנים ללוחמה בזיהומים. קצב הנשימה מואץ, והפרשת רוק וריר פוחתת, דבר המשפר מעבר אוויר לריאות. בו בזמן, הגוף חוסך בפעילות מערכות הכרחיות פחות, למשל, זרימת הדם מוסטת מאזורים פריפריאליים (פני העור) או איברים פנימיים פחות חיוניים (כמו הקיבה) אל המוח ושרירי השלד. בתנאים אלו מתאפשר ייעול מרבי של אספקת חמצן וחומרי אנרגיה זמינים לתאי הגוף בכלל, ולתדלוק השרירים בפרט. שרירי השלד נדרכים, מוכנים לפעולה.

כיצד, אפוא, פועלת המערכת המוחית ליצירת דפוס התגובות המתואר? ההיפותלמוס שולח שדרים עצביים למערכת העצבים האוטונומית

[1] הנחלקת לפלג הסימפתטי, שתפקידו לעורר ולהגביר פעילות, ולפלג הפרה-סימפתטי, המפקח על האטה והפחתת פעילות מערכות שונות בגוף. במצבי דחק, המערכת הסימפטית מעוררת על ידי ההיפותלמוס לפעול ישירות על שרירים ואברים שונים בגוף (למשל, החשת קצב הלב), וכמו כן להמריץ את בלוטת האדרנל לשחרר לזרם הדם את ההורמונים אדרנלין (אפינפרין) ונוראדרנאלין (נורפינפרין), הידועים גם בשם "הורמוני הלחץ" (ראה תרשים 1). אדרנלין פועל על אברי הגוף בדרך דומה לזו של המערכת הסימפתטית, למשל, מאיץ את קצב הלב. נוראדרנלין מעורר שרשרת תגובות שתכליתה לשחרר תוספת סוכר מן הכבד, כדי לספק לגוף אנרגיה לפעולה מהירה.

מלבד ערוץ הפעולה העצבי, ההיפותלמוס מעורר בלוטות הפרשה פנימיות להזרמת 'הורמוני-לחץ' לדם, באמצעות השפעה על בלוטת יותרת המוח (pituitary gland) המצויה תחתיו[2]. בלוטת יותרת המוח משחררת אל זרם הדם הורמון אדרנו-קורטיקוטרופי, או בקיצור ACTH. זה בתורו משפיע על בלוטות אחרות בגוף לשחרר הורמונים הפועלים לוויסות רמות סוכר ומינרליים חיוניים בדם, בהתאם לתנאי החרום שנוצרו. למשל, ACTH ישפיע על בלוטת האדרנאל[3]  להפריש אדרנלין ונוראדרנלין.

מהו, אם כן, היתרון בפעולה כפולה באמצעות שני ערוצים, עצבי, והורמונלי? בהבדל משדרים כימיים-עצביים (נוירוטרנסמיטרים) הפועלים באופן מיידי ומקומי, מסרים כימיים הורמונליים, בהיותם נישאים בזרם הדם, פועלים בצורה איטית יותר, אך פעולתם יעילה לאורך זמן, וביכולתה להשפיע על מיקומים מרוחקים בגוף.

 חשוב להבין כי התהליכים הגופניים המתוארים נקשרים גם למצבי מתח של חיי היומיום בעולם המודרני. כך למשל, עם כניסת המפקח למשרדו, אדם יכול להגיב בתגובות הזעה או הסמקה, שהן למעשה ביטויים של אותם מנגנוני הישרדות קמאיים. חרף יתרונה ההסתגלותי מנקודת המבט האבולוציונית, עוררות-יתר כתגובה ללחץ עלולה להוביל בטווח הארוך לתשישות נפשית וגופנית.

 חלק גדול מן ההפרעות בהם מטפל המשוב הביולוגי נובעות מהמצאות האדם במתח ועוררות פיזיולוגית גבוהה מתמשכת. כך למשל, חלק מהפרעות יתר לחץ-דם נגרמות כתוצאה מעוררות כרונית של המערכת הסימפתטית. גם בעיות נפשיות לעיתים מוחרפות או "מתוחזקות" על ידי שינויים פיזיולוגיים. מחקרים מורים כי הפחתת העוררות הפיזיולוגית עשויה להקטין את תחושת החרדה (הסובייקטיבית) הנחווית על ידי הפרט, גם בהעדר שינוי חיצוני במציאות (כלומר בהיותו חשוף לאותה מציאות שעוררה בעבר חרדה). 

 לסיכום, תפיסת העולם ממנה נגזר הטיפול במשוב ביולוגי מתבוננת באדם, ובכלל זה גם בהפרעות השונות מהן הוא סובל, מתוך עמדה המדגישה את קשרי הגומלין בין תהליכים גופניים ונפשיים. לחץ פסיכולוגי מותיר רישום פיזיולוגי, ואילו התפקוד הפיזיולוגי משפיע על איכות החוויה הריגשית. הטיפול הפסיכופיזיולגי מכוון לווסת פעולה חריגה של תפקודים פיזיולוגיים אוטונומיים. על מנת להבין את אופן פעולתו, תחילה נסקור את הבטיו המעשיים של הטיפול בביופדבק.  


[1] מערכת העצבים האוטונטמית המפקחת על פעלות לא רצוניות.

[2] בלוטת יותרת המוח היא מעין מפקח-על  שתפקידו לייצר הורמונים שונים המשפיעים של פעולותם של בלוטות אחרות.

[3] בלוטת יותרת הכליה