הרבה נכתב על השימוש ב-CBT בתנאים ומקומות שונים (במקום העבודה, בכיתה, במשרד רופא המשפחה ובפעילויות ספורטיביות). עם זאת, ישנו מידע מועט לגבי יישום ה-CBT בזמן נסיעות במכוניות למעט מספר מחקרים על התערבויותCBT  להפחתת מתח וזעם בכביש בקרב נהגים.

כשנהגים יחדלו לשלוט ברכבים שלהם ויהפכו לנוסעים, בעיות חדשות תתעוררנה. למשל, בתחילה ייתכן ותהיה בעיית אמון בין הנהג למחשב. במאמר זה נתרכז בבעיה פסיכו-פיזיולוגית מרכזית והיא מחלת התנועה ((Motion Sickness Syndrome  – MSS.

במאמר של רולניק ולובוב משנת 1991 "למה הנהג לעיתים רחוקות חולה תנועה" התמקדנו בתפקיד השליטה ברכבים נוסעים. לאחר מכן ניבאנו, תוך שימוש במודל של זליגמן (2011), שבעיות פסיכולוגיות של חוסר אונים עלולות לצוץ בתנאים של תנועה שאינה נשלטת. היעדר שליטה וחוסר יכולת לנבא את כיוון התנועה יהפכו למרכז ברכבים אוטונומיים. סביר להניח שנוסעים ברכבים אוטונומיים ינצלו את הזמן לקריאה או צפיית סרטונים בסמארטפון, והדבר עלול לגרום לעלייה משמעותית בעוצמת מחלת תנועה.

רוזנבלום ורולניק (1984) בחנו את טווח ההתנהגויות של שליטה עצמית (Self Control – SC) והיכולת שלהן לסייע בהתמודדות עם מחלת תנועה. במחקר שלנו מצאנו שנבדקים בעלי רמה גבוה של שליטה עצמית (SC) דיווחו על שימוש נרחב יותר בטכניקות שליטה עצמית מאשר נבדקים עם רמת שליטה עצמית נמוכה. מחקרים אחרים שפורסמו על ידי חיל הים הישראלי הדגימו את היכולת להקטין מחלת תנועה בעזרת שיפור מילולי של מסוגלות עצמית. כמוכן, חוקרי נאס"א הדגימו שאימון אוטוגני היה יעיל במניעת מחלת תנועה, כפי שאפשר לראות כאן. בספרו של דובי (Dobie) על מחלת התנועה מ-2019 הוא סיכם את ניסיונו בחיל האוויר הבריטי והקנדי. לדעתו, הגישה המרכזית להתמודד עם מחלת תנועה אצל מלחים וטייסים היא CBT.

כיוון שמחלת תנועה בנסיעה ברכבים אוטונומיים צפויה להפוך לבעיה גדולה בעתיד, והמחקרים  מצביעים על היכולת של CBT לסייע בטיפול במחלת תנועה – מן הראוי שאלה ייבחנו במחקרים רבים נוספים.

לינק למאמר המלא (באנגלית):

Autonomous cars: New territory for CBT interventions

לינק לראיון עם ארנון על מחקר זה באתר APA (באנגלית):

Speaking of Psychology: Driverless cars and body-less therapy