פסיכולוגית המרחבים

פסיכותרפיה הוא מקצוע מוזר: הוא מטיף לאינטגרציה אך השדה כולו חצוי בכאב בין גישות שונות המבטלות אחת את רעות. פסיכולוגית המרחבים(בקריצה לפסיכולוגית המעמקים) מטרתה לכסות עולם רחב של התערבויות טיפוליות.

אחד הקשים המלווים פסיכולוג קליני או מטפל היא הדרישה (לעיתים קרובות של עמיתיו) להגדירו: איזה אורינטציה אתה מייצג, האם אתה קוגניטיבי או קליניאני, רוג'ריאני או קוהוטיאני. אני מסרב להיות מזוהה.אני מאמין שמטפל – בדומה להורה יכול להיות  במספר פוזיציות טיפוליות :מכיל ואמפטי ועם זאת דירקטיבי ,מעמת ,ומלמד.

המאמרים בדף זה יכילו זויות שונות של נושא האינטגרציה

מאמר של טוביה פרי בנושא שלוב גישות טיפוליות. המאמר של טוביה מציע דרך אחת לשלוב המתבססת על מודל האומר קודם CBT אחר כך טיפול דינמי.

תגובתי למאמר המבוססת על עבודתי במשוב ביולוגי: (הרצאה בכנס האיגוד לפסיכותרפיה)

מודל זה מוחבא בעבודתי עם המשוב הביולוגי. מודל זה השתמש במשולש הטיפולי היחודי שנוצר בטיפול מבוסס משוב ביולוגי. בטיפול כזה יושבים שני מטפלים מחד הקשובים כל אחד מהם בדרכו לתגובות הפנימיות של המטופל ולדרך בו הוא מצליח לפעמים ונכשל לפעמים ביכולת הויסות של תגובותיו הפנימיות. המטפל האנושי, עושה זאת בדרכים המוכרות לנו, לעיתים על פי התוכן, לעיתים על פי הצורה – האינטונציה של הקול, הדמעה בזוית העין, השפה המשתרבבת בעלבון, ואולי גם אם נתחבר שוב ליום עיון זה: מטפל זה יראה גם את תחושת הזרימה: הקול המתלהב, ובעיקר האור בעינים (וכמובן ללרגעי ההצלחה בויסות העצמי כפי שיבואו לידי ביטוי גם בפידבק מהציוד). במקביל יושב שם עוד מטפל מבוסס מחשוב- שאולי אפילו קשוב עוד יותר, שהרי ציוד הביופידבק קולט כל שינוי מינורי במצבו הפסיכופיזיולוגי של האדם ובדייקנות אינסופית ובלתי נלאית נותן גם ציוד זה משוב מחזק: פידבק קולי וויזואלי המלטף ומלווה את המטופל בנסיונותיו ההרואים לווסת את עצמו ותגובותיו, ובעיקר ביכולתו להיות סלף- אוביקט מרגיע לעצמו.

מהו כאן אם כן הטיפול? מה מייצר את השנוי שאנו רואים בטיפולי המשוב הביולוגי? התשובה היא גם וגם: מה שמאפשר את ההצלחה של הטיפול היא  שני המטפלים: גם המטפל מבוסס הטכניקה, וגם המטפל מבוסס ההאזנה האמפטית; שניהם מכוננים למטרה אחת אם כי הדרכים כמובן שונות בתכלית.

אולי יקל עלינו לבצע את האינטגרציה דווקא מתוך ספרציה. אם נבין כי המילה פסיכותרפיה כוללת בתוכה תהליכים שהם לפעמים שונים בתכלית שאולי נכון יהיה לא לקרוא להם תחת שם אחד, ומתוך הבנה זאת ניתן דווקא לראות כיצד אפשר יהיה לשלב התערבויות שונות אלו בתהליך אחד.

תוך כדי שאני כותב זאת מתרוצצת בראשי אנאלוגיה שאיני יודע אם מקומה כאן אבל הבה ננסה: אני חושב על הנקה, ועל האנלוגיה בינה לבין פסיכותרפיה.

שהרי יש בפסיכותרפיה דמיון להנקה: יש כאן מטופל שבמידה רבה דומה בקשייו לתינוק חסר האונים שלא יודע להרגיע את עצמו ויש כאן מבוגר הרוצה להעניק משהו שיאפשר למטופל לגדול.

אך אל נא נטעה אם קיים כאן דמיון לסיטואציה ראשונית זו הרי זה דמיון למצב ההנקה המלאכותית, ההנקה בבקבוק. אנחנו איננו האם האמיתית, יש לנו הרבה תינוקות, יכולת הנתינה שלנו אינה דומה לאם היולדת ששדה נוטף לקראת תינוקה.

ובכל זאת אנו מעניקים משהו, אנו מנסים להיות קשובים לצרכי המטופל ולתת לו לגדול.

השאלה מה יותר חשוב בטיפול ה"טכניקה" או אישיות המטפל/היחסים הטיפולים היא שאלה מוטעית כמו גם השאלה בהנקה יותר חשוב המרכיבים של החלב או התהליך הבין אישי עם האם.

הטכניקות השונות שפיתחנו דומות בעיני למטרנה או למזון המלאכותי, הם לא אידאליות אבל הם תחליף לא רע. שיטות הויסות העצמי השונות, יהיו אלו שיטות התנהגותיות מבוססות גוף כמו טכניקות רלקסציה או  נשימות איטיות או שיטות קוגניטיביות שונות כמו גם הטכניקות של הפסיכולוגיה חיובית – כולם יכולות להזין את המטופל בתהליך הגדילה שלו, האוריינטאציות הדינאמיות יותר שיוסי מייצג אותם כאן עוסקות בשאלה איך להחזיק את התינוק נכון יותר, מתי להציע לו מזון, האם לנדנד אותו תוך כדי ההאכלה, האם לדחוף לו שד או לחכות שיבכה.

מתוך אנאלוגיה זו יכולה לצמוח אולי תפיסה מחודשת של תפקיד המטפל: הוא נותן מזון בצורה של טכניקות, אבל בעצם נוכחותו הטיפולית הוא גם מגדל.