פוביות

הפרעות פוביות קשורות להתפרצות חרדה המקושרת לחפצים מסוימים, או לחילופין, התקפי חרדה התחומים למצבים מוגדרים. תו הכר בולט של הפרעות פוביות הוא שהגירוי מעורר החרדה, נראה תמים למראה או בגדר הנסבל עבור מרבית האנשים. ויתרה מכך, האנשים הסובלים מפוביה ערים לחוסר ההיגיון שבפחדם, אך אינם מסוגלים למתנו, או לשלוט בו.

מושאי החרדה העומדים במרכזן של ההפרעות הפוביות מרובים ומגוונים, יחד עם זאת, מקובל לחלקן לשלושה סוגים מרכזיים: פוביות פשוטות, פוביה חברתית, ואגורפוביה.

אנשים הסובלים מפוביות פשוטות יכולים לפתח אימה משתקת ממפגש עם, או אף מעצם המחשבה על, חפץ ספציפי, בע"ח מוגדר או מצב מסוים. פוביות מנחשים, חיות טורפות, מקומות גבוהים, או חשכה הן מהנפוצות יותר. קל לזהות מכנה משותף לקבוצת פוביות אלו הממוקדות כולן סביב אובייקטים שלפחות בעברה של האנושות היו בעלי ערך הישרדותי. תעייה בחשכת הלילה הקדמון הייתה בהחלט מסוכנת לאדם, בהבדל מכיבוי מתג החשמל בביתו המודרני, בטרם יפנה לישון.

יחד עם זאת, פוביות פשוטות אחרות ממוקדות סביב אובייקטים ניטרליים או סתמיים למדי, כמו בלונים, מספריים, או מעליות. לעיתים פוביות קשורות לאובייקטים או מצבים המעוררים חשש מובן בקרב רבים, כמו טיפול שיניים או טיסה או במזג אויר סוער. עם זאת, בעוד שמרבית האנשים יגיבו באופן מסתגל, אנשים פוביים יחוו חרדה עזה ובלתי נסבלת, ויתקשו לתפקד בנסיבות אלו.

קבוצה אחרת של פוביות נוכל לכנס תחת השם הכולל אגורפוביה. מונח זה לקוח מלטינית ופרושו 'פחד מכיכר השוק'. המרכיב המרכזי בהפרעה זו הוא האימה שמא האדם ילקה בהתקף חרדה או יתמוטט חסר אונים בסביבה בלתי מוכרת, ממנה יתקשה למלט נפשו, או שהדבר יהיה כרוך במבוכה רבה. אנשים הסובלים מאגורפוביה מפחדים ממקומות ציבוריים או ממקומות פתוחים ובלתי מוכרים. לדוגמה, הסובלים מאגורפוביה ימנעו מכניסה לקולנוע, מנסיעה לבד ברכבת, או מביקור בסופרמרקט. מכאן שמדובר בהפרעה מגבילה מאוד, ורבים מן הלוקים בה מרותקים לביתם.

סוג נוסף של הפרעה פובית מוגדר כפוביה חברתית, הפרעה הנקשרת תכופות להערכה עצמית נמוכה ופחד מביקורת. במקרים אלו, חשיפה למצבים חברתיים מסוימים (למשל אכילה בציבור) עלולה לגרור הסמקה רעד בידיים, תחושת בחילה או אף להתפתח להתקפי פאניקה. אנשים הסובלים מהפרעה זו יטו להימנע ממגע חברתי, עד למצבים קיצוניים של בידוד מוחלט.

התגובה הפיזיולוגית של חרדה המקושרת לגירוי מסוים (חפץ או סיטואציה) מהווה מרכיב משמעותי בהפרעות פוביות. עוצמת החרדה הפובית יכולה לנוע בין אי נוחות מסוימת ועד לאימה מצמיתה. החרדה יכולה להתבטא בסימפטומים גופניים, כמו דפיקות לב, המתעוררים בחוזקה, ואף בפחד מעילפון, מאובדן שליטה, שגעון או מוות.

אחת הבעיות היא שעצם חווית הפוביה עלולה להיות כה אברסיבית, שהיא עצמה הופכת לגורם המחזק תחושות שליליות של העדר שליטה וסבל פסיכולוגי. לדוגמה, ילד שקיבל זריקה כואבת עלול לקשר גירויים ניטרליים נלווים, כמו ריח המרפאה או חלוק לבן, עם חווית כאב. בביקורו הבא במרפאה הוא עלול לפתח תגובת חרדה למראה רופא עטוי חלוק לבן החולף במסדרון. תגובת החרדה עצמה מעמידה את הילד במצב בלתי נעים, הפועל כחיזוק המשמר את הפוביה. במילים אחרות, הפחד מהתקף פוביה מצטרף לסדרת הגירויים שעלולים לעוררו, ודי במחשבה על תחושות אברסיביות אלו בכדי ללקות בהתקף.

פסיכותרפיה בפוביות

הטיפול בפוביות יוצע במקרים בהם האדם או סביבתו חשים כי עוצמת תגובתו לגירויים או נסיבות שונים היא מעבר לפרופורציה סבירה, וגורמת לשיבוש חייו. הגישה ההתנהגותית בכלל, וטיפול בביופידבק בפרט, נעזרים בטכניקה של דה-סנסיטיזציה שיטתית (systematic desensitization), או הקהיית חרדה, לטיפול בהפרעות פוביות. שיטת הטיפול מבוססת על מערך סדור והדרגתי של התניות נגד, כלומר התנית תגובות חלופיות (הרפית מתח) לגירוי מעורר החרדה.

בשלב הראשון הנבדק מתרגל תגובת הרפיה עמוקה. שיטות שונות מתאימות למטרה זו (ראה פרק 3). הרפיית הדרגתית של קבוצות שרירים שונות מצויה בשימוש שגור. בשיטה זו האדם מרפה את גופו שלב אחרי שלב, החל מכפות רגליו דרך הגוף ועד לצוואר ושרירי הפנים. לעיתים משתמשים בשיטות אחרות כמו הרפיה נשימתית  ועוד.

מרגע בו האדם למד להרגיע עצמו במידה מספקת, אנו חושפים אותו בהדרגה, שלב אחר שלב, לגירוי מעורר החרדה. מקובל לערוך מעין היררכיה של גירויים מעוררי החרדה, החל מזה המאיים פחות ועד למבעית ביותר. המטופל מתבקש לנסות לדמות את הגירוי או המצב המאיים. מעניין לציין כי הדמיון הוא כלי רב עוצמה הן ביצירת הבעיה והן בטיפול בה. עבור אנשים הסובלים מפוביה עצם העלאת מצבים מאיימים אלו בדמיונם גורמת לשרשרת תגובות פיזיולוגיות של חרדה. בשלב זה האדם מתבקש לווסת את רמת החרדה על ידי הפעלת טכניקות הרגיעה העצמית שרכש, ותוך כך לווסת את תגובת המתח הפיזיולוגית, בעזרת המשוב הנמסר ממכשיר המדידה.

במקרים רבים, בשלבי הטיפול המאוחרים יתרגל המטופל חשיפה הדרגתית מוחשית לגירוי המאיים. לדוגמה, המטפל יכול ללוות את המטופל למעלית, או לבקש ממנו לבצע בפועל נסיעה קצרה באוטובוס. חלק זה של הטיפול ישמש "לצוד חרדות", כלומר לאתר תגובות חרדה בתנאי אמת, לאפשר למטופל לשתף את המטפל בחווייתו, וכן לוודא כי בכוחו ליישם את הנלמד בקליניקה. בד"כ אין צורך לבצע מדידה פיזיולוגית בשלב זה, אך ניתן עקרונית לספק לנבדק מכשיר קטן ונישא למדידת תגובותיו. מכשיר כזה עשוי להעניק למטופל בטחון בהיותו מעין "אובייקט מעבר" המקושר למטפל ולאווירת הטיפול בקליניקה.

ביופידבק בפוביות

בהבדל מטיפולים התנהגותיים מסורתיים המשתמשים בטכניקת הדה-סנסיטיזציה תוך הסתמכות על דיווח עצמי סובייקטיבי של עוצמת חרדה, טיפול בביופידבק מבוסס על מדידה מדויקת של התגובה הפיזיולוגית. לגישה זו מספר יתרונות. הודות לייצוג רמות המתח באמצעות מכשיר המדידה ניתן לבנות סולם חרדה בצורה מבוססת וברורה יותר למטפל ולמטופל, וכן לזהות מתי ניתן לעבור שלב בתרגול. בדה-סנסיטיזציה קלאסית המעבר לטיפול בגירוי הבא בהיררכית הגירויים המאיימים תלוי בדיווח סובייקטיבי של המטופל באשר לרמת החרדה שהוא חווה. לעיתים המטופל אינו מאמין ביכולתו להתגבר על הפוביה, ולכן יטה לעכב או להאט את התהליך הטיפולי. במידה מסוימת המשוב הפיזיולוגי מאפשר להפריד בין מרכיב החרדה למרכיב ההתנגדות הפנימית לשינוי. הטיפול הנפשי כרוך בתהליך מעבר מהאופן בו האדם תפס את עצמו, יכולותיו, או כוח התמודדותו עד כה, לבחינה והסתכלות מחודשת על העצמי וכוחותיו לאור ההתנסות שחווה במסגרת הטיפול. הביופידבק מספק מעין עדות "אובייקטיבית" שבכוחה "לשכנע" את המטופל כי חל בו שינוי או התחזקות בכיוון הרצוי לו. המשוב ימחיש למטופל כי אותו דבר שהוגדר על ידו לפני זמן קצר כבלתי נסבל, הרי שתגובתו הפנימית, הפיזיולוגית, מוכיחה לו כי הוא אכן מסוגל לו.

יתרון נוסף לשימוש בדה-סנסיטיצזיה המושתתת על משוב ביולוגי נוגע ליכולות המולטי-מדיה. לעיתים קרובות האדם מתקשה לדמות בעיני רוחו את הגירוי מעורר החרדה. השימוש במכשור ממחושב מאפשר לשלב סרטים קצרים, תמונות או צילומים רלוונטיים, תוך כדי התרגול. יתרה מזו, מכשירי ביופידבק מתקדמים מאפשרים הרצת תמונות או סרטונים בהתאם לרמת ההרפיה. נעשית מעין "אוטומטיזציה" של הטיפול, המאפשרת לאדם, באמצעות מכשור פשוט, לחזור ולתרגל גם בביתו שליטה בתגובתו לגירויים מעוררי חרדה.